משימה לשנה החדשה: לטפס אל פסגת האולורו

האולורו בפי האבוריג'ינים ואיירס רוק בפי האוסטרלים הלבנים, מציב אתגר פיזי ונפשי שמי שעומד בו, יוצא מזוכך ומוצף באושר לא מוכר. מומלץ
הכותב בדרכו לפיסגה, מצויד מצוייד בבנדנה, קרם שיזוף, בקבוקי מים, בננות לסיוע אנרגטי ודגל ישראל קטן להנפה בפסגה. (צילום: מוטי ורסס)
הכותב בדרכו לפיסגה, מצויד מצוייד בבנדנה, קרם שיזוף, בקבוקי מים, בננות לסיוע אנרגטי ודגל ישראל קטן להנפה בפסגה. (צילום: מוטי ורסס)
Monitour ads

כמה הרהורי נפש חווה האדם כשגיל 60 מכה בו ללא רחם. חייו כקליפת בצל הם. שכבה אחר שכבה. ילדות, התבגרות, צבא, התאהבויות, אוניברסיטה, חיפוש אחר קריירה, נישואין, בית, ילדים, משפחה, התמכרות מדבקת לקריירה. הצלחות וכשלונות. חגיגות של אושר ומפחי נפש. שמחות וצער משתלבים אלו באלה כמארג סימביוטי.

תמיד האמנתי כי החלפת עשור היא ציון דרך משמעותי שאסור לעבור עליו ללא אירוע רב משמעות. אם את עשורי ה-40 וה-50  ציינתי בכינוסים חברתיים מושקעים ובלתי נשכחים, כשהתקרב גיל ה-60 היה מקום לחשיבה אחרת. ברור היה לי שהפעם זה יהיה קשור במסע בלתי נשכח לנקודה על פני הגלובוס. מכל האפשרויות שבחנתי בחרתי באוסטרליה.

בעבודתי ברשת הילטון פגשתי אנשים מכל העולם ותמיד הקסימה אותי תופעת הטבע יוצאת הדופן במדבריות הטריטוריה הצפונית – איירס רוק, או בלשון האבוריג׳ינים המקומיים אולורו (ULURU- במילרע). ידעתי שיום יבוא ואצא לשם להגשים פנטזיה רבת שנים, לטפס על הסלע המטורף הזה, שאולי אינו גבוה כהר האוורסט, אך הטיפוס אליו הוא מהמאתגרים שיש.

אולורו, או איירס רוק, הסלע בודד הגדול ביותר בתבל, גובהו 318 מטר מעל פני השטח והיקפו 9.4 ק"מ. (צילום: מוטי ורסס)
אולורו, או איירס רוק, הסלע בודד הגדול ביותר בתבל, גובהו 318 מטר מעל פני השטח והיקפו 9.4 ק"מ. (צילום: מוטי ורסס)

המונוליט הגדול בעולם

האולורו הוא המונוליט הגדול בעולם – כלומר אבן אחת, סלע בודד הגדול ביותר בתבל!  אולורו הוא צורת מסלע טבעית וגובהו 318 מטר מעל פני השטח. היקף הסלע העצום הזה הוא 9.4 ק"מ. הוא בנוי מאבן חול מסוג ארקוזה, שפצלת השדה הוא המינרל העיקרי בה והוא שקוע אל תוך האדמה כ-2.5 ק"מ!  במציאות הוא מזכיר אסטרואיד שנחת כאן מן החלל החיצון, אי פעם בעברו של הכדור שלנו.

בתחילת ספטמבר (לא לשכוח להזמין ויזה לפחות 30 יום לפני הטיסה) יצאתי לדרך בטיסת קאתי פסיפיק, שלא מכבר החלה לטוס מהונג קונג ישירות לתל אביב. החברה המעולה הזו –  שבטיסות עימה התנסיתי בעבר – היא באמת מודל לחיקוי, עם מטוסים מפנקים ותודעת שירות בלתי מצויים.

הטיסה לסידני דרך הונג קונג אורכת כיממה. מסע מתיש וארוך המצריך סבלנות. 9 שעות להונג קונג ועוד 8 וחצי שעות לסידני, ובל נשכח זמן המתנה של כמה שעות. ההגעה לסידני ובילוי של שבוע במפרציה, גשרייה, מעבורותיה וחייה התוססים – הם בלתי נשכחים. כשהגיע אליה קפטן ג׳יימס קוק  ב-1770 והיה לאדם האירופאי הראשון לעלות על חופי מזרח אוסטרליה, הוא גילה מקום שלו קרא "מפרץ בוטאני" וציין את פירותיו ואת אקלימו הנוח. כבר אז חש בחזונו כי זהו המפלט האולטימטיבי לבני האנוש. אלה החיים בה כיום, ובהם קהילה יהודית ענפה, מסבירת פנים ומחבקת, הם ברי מזל.

אני כבר הייתי חסר סבלנות להגיע אל האולורו. טיסה פנימית (יקרה למדי) של חברת טיסות החסך ג׳ט סטאר, אורכת שלוש שעות והנחיתה בלב המדבר הצחיח והאדום הזכירו לי את הנחיתות בסיני בתקופת שרותי הצבאי. אבל בהחלט רב המרחק בין מדבר סיני לערבה האוסטרלית הענקית, הבלתי נגמרת ורחבת הידיים.

תצורות עוצרות נשימה מוטבעות בסלע, כל אחת שונה מהשנייה. (צילום: מוטי ורסס)
תצורות עוצרות נשימה מוטבעות בסלע, כל אחת שונה מהשנייה. (צילום: מוטי ורסס)

כל קטע באולורו נראה שונה לחלוטין מקודמו

החלטתי לפנק את עצמי כיד המלך כמנהג האוסטרלים היודעים סטייל מהו. מוקף  בעשרות מקומיים מסידני, מלבורן ובריסביין, הצטרפתי אל אוטובוס שאטל ממוזג שהמתין ביציאה מן השדה הקטן (שרות קבוע ללא תוספת תשלום) אל הישוב יולארה.

ריקוד אבוריג'יני. האבוריג׳ינים הם בני המדבר וקשה לישבם לפי כללי התרבות המערבית. (צילום: מוטי ורסס)
ריקוד אבוריג'יני. האבוריג׳ינים הם בני המדבר וקשה לישבם לפי כללי התרבות המערבית. (צילום: מוטי ורסס)

1,500 איש חיים בעיירת המיקרו הזו, שכל תכליתה היא להעניק למבקרים שירותים לטיולי מדבר – או שמא ערבה – מגוונים, ובראשם האולורו. במלון דזרט גארדנס השתכנתי בחדר מפנק בקומה השנייה. הצוות מורכב מעירוב של אוסטרלים בהירים ודור שלישי ורביעי של צעירים ממוצא אבוריג׳יני. לא יכולתי שלא להשוות בין האינטגרציה הזו לבין שילוב הבדואים בחברה הישראלית. אלה, כמו האבוריג׳ינים, הם בני המדבר וקשה לישבם לפי כללי התרבות המערבית.

אך מה רב המרחק בין אוסטרליה לישראל. האוסטרלים משקיעים כל מאמץ אפשרי לשלבם בחברה, לכבדם ולכנות אותם ״בעלי האדמה המקוריים״. חשתי כי מלווה את החברה שם תחושת אשם מתמשכת. אבל טמונה בה צביעות מסויימת, כי הקבלה הזו היא רק מעל פני השטח בצינורות הרשמיים. בפועל – בשיחות עם מקומיים – רב עדיין המרחק למיזוג האידאלי.

משמרים את המסורת

מופע ״שדות האור״  (FIELD OF LIGHTS) של האמן הבריטי ברוס_מונרו, במסגרתו מוארים קילומטרים רבועים של פנסים על כלונסאות בשלל צבעים לרגלי האולורו במדבר האינסופי, מלווה בהתרחשות בלתי נשכחת. צעידה בחשיכה של שעה בין החלקות המוארות באור נגוהות בצבעי אדום, סגול, ורוד, צהוב  וירוק כשמעל שמיים זרועי כוכבים בוהקים, היא חוויה רוחנית מהממת. את שביל החלב ניתן לראות בבירור וגם את תצורות הכוכבים הייחודיות לחצי הכדור הדרומי. העלטה האינסופית מעניקה את האפשרות הייחודית הזו – לצפות במופע האסטרונומיה מעל ובמופע על הקרקע ולחוות אושר של חיבור לטבע שלא ידעתי כמוהו.

שלטי אזהרה במרכז המבקרים. מצד אחד מזהירים, מצד שני רוצים להתפרנס. (צילום: מוטי ורסס)
שלטי אזהרה במרכז המבקרים. מצד אחד מזהירים, מצד שני רוצים להתפרנס. (צילום: מוטי ורסס)

במרכז המבקרים עושים כל מאמץ להניא אותך מלטפס על האולורו. מצד אחד קוראים לך לכבד את קדושת המקום למקומיים ומצד שני מעוררים בך פחד ויראה בשל הסיכון העצום שבטיפוס. עשרות מטפסים נפלו והתרסקו בעבר על קרקעית ההר האדום הסלעי ועשרות אחרים נפצעו. מסע פוליטי נרחב קורא במשך שנים למנוע את הטיפוס, אך הכלכלה מנצחת. איסור הטיפוס יפחית בשליש את מספר המגיעים למקום וזו תהייה מכת מוות לתושבי יולארה ולמשקיעים בפיתוח המקום.

מכשול נוסף הוא אילוצי מזג האוויר. כשחם מדי (מעל 35 מעלות) האיסור על הטיפוס הוא מיידי. רבים סבלו מהתייבשות והתעלפויות במהלכו. כשמתחילה רוח, ולו הקלה ביותר, קיים הסיכוי שתתגבר ואז נאסר שוב הטיפוס. זה היה החשש הגדול שלי – שאגיע לאולורו ולא יאשרו לי לטפס עליו. מפח הנפש היה בוודאי עצום. הסבירו לי שיש להתעדכן בכל שעתיים במרכז המבקרים או בקבלה במלון בדבר זמינות האפשרות לטפס.

כשהתעוררתי בבוקרו של יום ב-6 בבוקר והקול מאחורי האפרכסת בחדרי אישר לי כי הטיפוס מותר – זינקתי מהמיטה. יצאתי לדרך מצוייד בקרם שיזוף, בנדנה, בקבוקי מים מינרלים כבדים למדי ובננות, במידה ואזדקק לסיוע אנרגטי. ובנוסף – דגל ישראל קטן להנפה בפסגה. שאטל ה- hop on hop off הגיע בדיוק בזמן לפתח המלון. איסוף זריז של עוד תריסר מבקרים והנה הוא גומע 20 דקות נסיעה להר הסלע האדום השטוח, המרהיב ביופיו. התחנה הרביעית נקראת מאלה. שם מתחיל הטיפוס.

כשמתחיל המדרון האמיתי, מוצעות כלונסאות ברזל הנטועות בסלע במרחק 3 מטרים אחת מהשניה ושרשרת ברזל בגובה הברכיים מחברת ביניהם. (צילום: מוטי ורסס)
כשמתחיל המדרון האמיתי, מוצעות כלונסאות ברזל הנטועות בסלע במרחק 3 מטרים אחת מהשניה ושרשרת ברזל בגובה הברכיים מחברת ביניהם. (צילום: מוטי ורסס)

גוף מסולע שנחת כאן מן החלל

אני מביט במדרון התלול, באדמה הסלעית המונוליטית המזכירה, כאמור, גוף מסולע שנחת כאן מן החלל החיצון במקרה לפני מיליארד שנה ובעתה אוחזת בי. 50 המטרים הראשונים עד לנקודת אחיזה כלשהי הם הימור. אחריהם, כשמתחיל המדרון האמיתי, מוצעות כלונסאות ברזל הנטועות בסלע במרחק 3 מטרים אחת מהשניה ושרשרת ברזל בגובה הברכיים מחברת ביניהם. הסוף לא נראה. חברים מסידני ציידו אותי בתפילת הדרך. כאדם לא מאמין נשאתי את התפילה ויצאתי לדרך. המטרה הראשונה לגמוע את המטרים הראשונים ללא השרשרת ולהיאחז בה. כשעשיתי זאת צנחתי מעומס המאמץ. חוסר נשימה ואפילו לחץ קל בחזה. ממש לא מעודד. אני מתיישב ואוחז בשרשרת. נושם, נח ומתחיל בטיפוס הנוסף. חיש קל אוזל האוויר מן הריאות. סמכתי יותר מדי על כושרי המצויין בריצה למרחקים ארוכים. טיפוס תלול זו אופרה אחרת לגמרי.

שרשת הברזל – מסוכנת ומצריכה כושר רב

בשלב זה לא האמנתי שאוכל להמשיך יותר מדי. תחושת הכשלון שהחלה לכרסם נעלמה חיש קל בתחושת נחישות לעמוד במטרה. איך אוכל להתעמת עם עצמי לאחר נסיעה כזו מבלי שהשגתי את היעד שהצבתי לעצמי.

בשעה וחצי הקרובות טיפסתי כחצי קילומטר עם הפסקות של עשרה מטרים. לגימת מים. מנוחה. צילומים ומבט על הנוף עוצר הנשימה מסביב. ערבה ירקרקה עם שיחים מגוונים ושמיים כחולים זרועי עננים. באזניים – ככל שהתקדם הטיפוס – התחזקה הרוח. מטפסים צעירים, בעיקר אוסטרלים ואסייתים, חולפים על פני, הן בעלייה והן בירידה. הסבלנות השתלמה ובשיא המדרון הסתיים מסלול השרשרת. הייתה זו אשלייה. הדרך לפסגה לאורך קו מקווקו לבן הייתה ארוכה שבעתיים. עליות ומורדות בין בקיעים בסלע המוצק והאדום. בין בורות עגולים שנראים כמכתשים על הירח. קפיצות מזה וירידה על הישבן מזה. הנשימה קצרה, השפתיים יבשות – אך הנחישות חזקה מכל. אחרי שעתיים ורבע הגעתי לפסגה. מותש. חסר כוחות והלום נשימה. אוסטרלי צעיר עם כובע בוקרים חום הסכים לצלם אותי עם הדגל המקופל במצפה הקטן עם השלט בנקודת השיא ואני הייתי המאושר באדם.

הלוח מציין את פסגת הגובה האולורו מטעם הנשיונל פארק. החיצים מציינים נקודות ציון חשובות במרכז אוסטרליה והמרחקים אליהם. (צילום: מוטי ורסס)
הלוח מציין את פסגת הגובה האולורו מטעם הנשיונל פארק. החיצים מציינים נקודות ציון חשובות במרכז אוסטרליה והמרחקים אליהם. (צילום: מוטי ורסס)

הפסגה בידי – היה שווה כל רגע

ישבתי כעשרים דקות על פיסת סלע קר, משוחח עם האוסטרלים שביקשו להבין איך הגעתי לכאן ולמה. כמה סוריאליסטי היה לספר לכמה מהם על המצב הפוליטי במזרח התיכון ובמקביל להביט ממרומי פסגת האולורו בנוף עוצר הנשימה לקול הרוח השורקת. חשתי אושר לא מוכר. השגתי את המטרה בתחילת העשור השביעי לחיי. עשיתי זאת!

גאווה לאומית: דגל ישראל בפסגת האולורו. טיול יקר אך חווייתי מאד. (צילום: מטפס אלמוני)
גאווה לאומית: דגל ישראל בפסגת האולורו. טיול יקר אך חווייתי מאד. (צילום: מטפס אלמוני)

הירידה למטה הייתה קלה יחסית. צריך רק להיות זהיר שלא החליק, לאחוז היטב בשרשרת, לגלות סבלנות ואורך רוח . למטה, בעודי מחליק כאפות עם אוסטרלי שמנמן בן 40 שפגשתי מספר פעמים בדרך, כבר חשתי בתשישות עצומה. ההסעה הגיעה תוך רבע שעה וחזרתי למלון עם תחושת סיפוק עילאי. צנחתי למנוחה סטואית מהצהריים עד למחרת בבוקר. הנסיעה הייתה שווה כל רגע. כל שקל. כל אנרגיה.

המלצות: 

לאולורו כדאי להגיע לשלושה ימים לפחות. מופע האורות, טיול סביב ההר – רגלית, באופניים או בסגוויי – הם חווייה בלתי רגילה. אני בחרתי באחרונה. מומלץ גם להגיע לאתר קאטה ג'וטה המרוחק יותר ולהתרשם מכיפות הסלע המדהימות.

זהו ללא ספק טיול יקר. מעט מאד זרים נראים בין המבקרים. אסיאתיים בעיקר.  האפשרויות כאן הן רבות במגוון כלי רכב, אפילו במסוקים. למבקשים לטפס: הכינו את עצמכם למאמץ הפיזי, הצטיידו במים, קרם שיזוף, כיסוי ראש ונעלים שאינן מחליקות.

חייבים לשוב לסידני כדי לטוס חזרה צפונה. השדה הוא מקומי בלבד ומצאתי את עצמי טס 3 שעות דרומה ולמחרת את אותו מרחק צפונה ולהמשיך דרך הונג קונג לישראל.

חווייה לחיים!

אולורו כאחד המקומות המדהימים על כוכבנו:

Monitour ads

3 תגובות

  1. הביקור באולרו ובקטה – ג'וטה אינו שלם ללא הביקור ב KINGS CANYON, ערוץ קניוני בסלע אבן חול צבעונית, בו חתר נחל שזורם בעיקר בגשמי החורף. המסלול אתגרי בחלקו הראשון, אבל המאמץ משתלם. ההליכה על שפת הקניון אורכת כ 4 – 5 שעות, ושווה כל טיפת זעה.

השאר תגובה